החורף החל את תקופת השיא שלו, והבדידות הכתה בי ושברה את נפשי החלשה ממילא. דיכאון אפל הקיף אותי ומנע ממני לראות משהו טוב בחיי. כמה רציתי אהבה לצידי, כמה חשקתי לקראת האישור הזה מאדם אחר, שיעניק לי אישור משלי לעצמי. העצבות הייתה חזקה ממני, מצאתי את עצמי חסר רצון לאכול, ועם פחד מתמיד מפני מגע אנושי עם זרים.
מתוך ערבוביית הרגש הנוראה הזו, היה קול אחד חמים שגרם לי להעריך אותו מחדש. אותו אמריקאי שיצאתי עמו פעם אחת, ואף נישקתי למרות שלא הצלחתי להרגיש אליו שום דבר. דווקא הוא המשיך לשלוח לי בקשות חמות לפגישה נוספת. הגישה שלו עזרה לי לקבל החלטה לגביו, ולא יכולתי לסרב לתת לו עוד הזדמנות להיכרות. ניצלתי את המומנטום החיובי וסיפרתי לו בהודעה שאני נשא HIV. הוא אמר שזה לא בסדר שלא אמרתי לו את זה על ההתחלה, כנראה שהמנטליות של האמריקאים לגבי זה היא שונה. הוא גם אמר שלא הייתי צריך לנשק אותו לפני שסיפרתי לו עלי, לא כי הוא עלול להידבק, אלא כי מגיע לו לדעת דבר כזה. אבל לגבי הנגיף עצמו, אין לו שום בעיה כי הוא כבר יצא עם נשאים בעבר.
מוזר להגיד, אבל זה שימח אותי. מישהו נחמד שהשד הכי מפחיד שלי לא ממש מזיז לו. קבענו להיפגש בת"א, ואני ניצלתי את ההזדמנות הזו כדי לקפוץ לעיר הגדולה ולראות חבר טוב שהוא גם נשא. זה חבר חכם שאוהב לעשן, והוא יודע בחוכמתו לבצע תעלול כשפים מופלא ולגרום לי לחייך. להוציא אותו לערב ביחד בבאר זה קשה, אבל אני תמיד מוזמן אליו, לשיחה ולעישונים לא חוקיים.
בלילה קר נוסף סיפרתי למעשן על הכל, והוא הקשיב בנחת ששמורה רק לו. על הבחורים, על חוסר הרגש שלי, ועל הדיכאון שמעציב את ימי. סיפרתי לו גם על האמריקאי שלא מפחד להיפגש איתי שוב. כמו הזחל החכם מתוך "אליס בארץ הפלאות", שאהב לספר דברים בחרוזים תוך לקיחת שאיפה מהמקטרת שלו, כך גם המעשן לקח שאיפה מהבאנג שלו, הביט עלי וחייך. הוא אמר שאם האמריקאי כבר יודע עלי ועדיין רוצה להיפגש, אז למה לא. הוא גילגל לי ג'וינט וסיפר לי על חייו. על הבחורים, על חוסר הרגש שלו, ועל הכאב שמעציב את ימיו. הכניס מעט מהאבקה המסתורית לתוך הבאנג שלו, ושאף את העשן הלבן הסמיך.
כשחושבים על זה אני פשוט מעריץ את הבחור הזה, הוא נשא כבר הרבה יותר שנים ממני, והוא היה צריך להתמודד עם כמה בעיות בריאותיות שאני לא מסוגל לנחש בכלל איך מסתדרים איתן. הוא הסלע שלי, אליו אני פונה כשהמצפן שלי מסתובב ללא הרף. הוא העוגן שלי ובעזרתו אני חזק יותר, אחרי השיחה איתו אני מתחיל להרגיש שיכול להיות שהדיכאון הולך ומאבד את אחיזתו עלי. למרות הסערה שבחוץ, רציתי למצוא שקט פנימי.
פניתי אל הג'וינט שהוא הכין לי, הבטתי עליו כמו על גואל שיכול לקחת אותי הרחק מכאן. משהו אל-חושי שיכול לגרום לספינת העצב שלי לעגון, וישחרר את נפשי הנקייה הרחק מכאן, אל החופש המוחלט. השאיפות הקצובות הרגיעו אותי, ונכנסתי לטראנס רגוע שבו כל משפט של חברי המעשן רק גרמה לי לחייך. סיפוריו העלו בי חיוך קל ובדיחותיו הוציאו ממני את קול הצחוק שלרגע חשבתי שאיבדתי.
רעש חזק מהנייד שלי בישר על הודעה שהגיעה מהאמריקאי, הוא סיים את המפגש עם חבריו וכעת הוא מחכה לי באחד מבתי הקפה של ת"א. רק אחרי ששתיתי ונרגעתי, חזרתי אל ההגה ונסעתי לאסוף אותו. לא עישנתי הרבה, כך שהצלחתי לחזור למצב של נהיגה זהירה, אלו רק היו המאנצ'יס שבערו בבטני ודרשו אוכל. כשהגעתי לבית הקפה, האמריקאי פגש אותי בחיבוק ונשיקה פומביים. לא שממש אכפת לי מה אנשים חושבים, אבל עדיין זה הפריע לי שזה היה איתו. מבחינתי זה עוד לא היה קשר ברמה שבה מבטאים אהבה בפומבי, זה היה הדבר הראשון שהפריע לי אחרי ערב שדרש ממני שקט ורוגע. הרגשתי שהוא נכנס לי לפרטיות, ואולי זה הג'וינט שהשתלט עלי וגרם לי להרגיש כך.
הוא נפרד מחבריו שיושבים עדיין בפנים, ואני לא רוצה להיכנס לומר שלום. אני רק רוצה את השקט שלי, זה שחשתי לפני כשעה, כאשר הכל היה נראה כאילו יש סיכוי שיסתיים טוב. אני קונה לשנינו סופגניות כי המאנצ'יס משגעים אותי. אני לוקח אותו ברכב שלי אל עיר מגוריו, ובדרך יש לנו זמן לשוחח. אך השיחה שלנו ממשיכה את האווירה שהתחילה בבית הקפה ומעכירה את הלילה.
ניסיתי להבהיר לו למה אני עצוב וממה זה נובע, אבל הוא אמר מנגד שיש לי את הבחירה לא להיות עצוב ושבעצם זו הבחירה שלי להיכנס לדיכאון. אני טוען שעד שהוא לא יהיהHIV חיובי הוא לא יבין את ההרגשה, ואז מגיעה הפצצה האמיתית. הוא מספר לי שגם הוא היה במצב של מחלה, והוא גם כן לוקח כדורים כל החיים שלו. ובכל זאת ולמרות הכל, הוא אומר שהוא בחר לא להרגיש בדיכאון, ולכן גם אני יכול לעשות את זה. היו לו ימים שבהם הוא פשוט רצה להיות לבד ועצוב, וזה חשוב כדי להתחזק לאחר מכן, אבל בסופו של דבר, הדיכאון הזה הוא יציר כפיי. אנחנו נפרדים בדממה, ואני לא יוצר איתו קשר לאחר מכן.
יום חורפי חדש הגיע, ובלילו נפגשתי לדייט עם מוסיקאי אחד. פניו המיוחדות ובלוריתו המרשימה גרמו לי לעורר רצון לאחוז היטב בעורפו ולקרב את צווארו אל שיניי, אבל משהו בי עצר אותי. אולי זו הייתה הבושה המוכרת שלי, אולי קול פנימי הכריח אותי לא לחשוף רגשות. הוא סיפר לי הרבה עצמו, על המוסיקה שהיא החיים שלו, וגם שאל הרבה שאלות עלי. כמו שהשיחה זרמה כך גם הביטחון העצמי שלי התחיל לחזור אלי. הרגשתי כוח שניעור בי, מתוך עצמות ידיי. כנראה שרק חיוך ביישני של בחור יכול להחזיר אותי לעצמי, ואולי זה כבר סוף הדיכאון וחיי חוזרים למסלולם.
כשהגעתי הביתה חיכתה לי הודעה מפתיעה במיוחד באתר הזה, מאיש יקר שקרא את הפרק הקודם בבלוג. הוא כתב לי שהדבר הבולט והזועק ביותר מתוך הפרק הזה, הוא חוסר הקבלה שלי את עצמי, וחוסר האהבה העצמית שלי. הם בעצם לדעתו הגורם המרכזי בכך שאני לא מסוגל לחוש רגש מכל סוג שהוא כלפי הגברים אותם אני פוגש, ושדרכם אני "מנסה בעצם לחוות את מה שאתה עצמך לא מסוגל לחוש כלפי עצמך". מילותיו היו חזקות ומרגשות, הוא טען שאי-אפשר ליצור מערכת יחסים ודיאלוג מתוך שנאה, כי משנאה צומחות מלחמה ואלימות או אדישות וניכור. ולדעתו אני נמצא באזור הזה שבין שנאה עצמית וחוסר קבלה אלימה כלפי עצמי, לבין חיים בתוך מין אדישות וניכור עצובים, כשאני בעצם מביא על עצמי את המצב הרגשי והנפשי שבו אני נמצא.
מה שהיה מיוחד עבורי, הוא החלק בו סיפר לי אותו קורא על הכאב הפרטי שלו: "אני הומו בין 50, גיל שבו אצל רוב הקהילה אתה נחשב למשהו שבין גווייה לאוויר, ואני מחוזר היום בגילי הרבה פחות מחברי הנשאים ואני מקנא. גם אני רוצה להיות נאהב ולאהוב, גם אני התרסקתי בעקבות מערכת זוגית שהסתימה וגם אני חולם על אהבה חדשה, אבל הסיכוי שלי קטן יותר מאשר לחברי הנשאים. ולמחלה שלי לא קוראים איידס, קוראים לה פשוט גיל מבוגר מידי על פי אמת-המידה של רוב הקהילה". האיש הזה סובל הרבה יותר משאני, והנה הוא מצליח לקום בבוקר ולחיות את החיים האלה. אז למה אני בוכה כל הזמן, האם אני פשוט לא חזק מספיק? הרי הזמן יחלוף מהר, ואני אמצא את עצמי מתחרט שוב ושוב על הימים בהם יכולתי לפעול ופחדתי.
הוא חתם את ההודעה במשפט מקסים: "הכאב שלנו כואב לנו, והוא הכאב הכי גדול בעולם כי הוא שלנו". בעקבות המשפט הזה נקבעה בי המסקנה שכל אחד עם הכאב הפרטי שלו צריך לבחור איך להתמודד איתו, וכל דרך היא נכונה. האם באמת אפשר לבחור לא להיות בדיכאון? אחרי הכל אני רק נשא, וכמו שאמא שלו אומרת על כל השאר "טפו טפו טפו"... הלוואי ואני אמצא דרך נכונה לי שתוביל גם למערכת זוגית. אפשר להיות נאהב ולאהוב גם אם אתה נשא, אני רק צריך לגרום לזה לקרות.
בדייט השני עם המוסיקאי, הוא סיפר לי על איך שהוא כותב לחנים לפרסומות ומחכה לאודישן אצל חברה שתזניק לו את הקריירה. הוא מאמין בזה כל כולו ורק שואף לרגע שזה יתגשם, ואני מביט בו ממרום שנותיי בציניות. האם אכן חלומו יתגשם, או שמא גם הוא ימצא את עצמו מפוכח, מבוגר יותר ומתחרט יותר. רוח החורף ששררה בחוץ העמיקה את השיחה שלנו למקומות פרטיים יותר, והוא גילה לי שהוא מעולם לא ירד לבחור, גם כי הוא לא רצה להעניק את זה לאף אחד אבל בעיקר כי הוא מפחד להידבק. איך אני יכול ליצור מערכת יחסים עם בחור כזה? האם צריך לתת לו איזה תירוץ ולהיעלם, או שבאמת כדאי להמשיך ולהיפגש ולנסות לספר לו בתקווה שהוא יבין? האם בחור כזה בכלל יבין? אחרי שהחזרתי אותו הביתה חשבתי הרבה מה לעשות בצעד הבא, אמי אמרה על כך: "אז שמים קונדום וזהו, לא נדבקים". הלוואי שכל הבחורים השווים היו חושבים כמו אמי המבריקה.
לכל מי שמתעניין בגורל ההיכרות עם המוסיקאי: לידיעתכם, יום למחרת הוא נעלם לגמרי, ורק יום אחרי זה הוא שלח לי הודעה שהוא לא מוכן לקשר. אז טוב שלא סיפרתי לו כלום, הוא ממילא לא היה מספיק בוגר כדי להתמודד עם דבר כזה. מסתבר שעשיתי את הצעד הנכון, לפחות במקרה הנתון עם המוסיקאי הזה. אני מרים את הסנטר, חזק יותר ומוכן לקראת קשר עם הבחור הבא.