"הכל זה אינטרסים",היא אמרה לי, בעודנו יושבים על הנדנדה שמחוץ לביתי. "אני מאמינה שכל דבר שבני אדם עושים,מגיע ממקום של אינטרס","עבודה זה כסף,כסף זה אינטרס. וכשגבר מחפש לו מישהי,והפוך, זה מתוך אלף ואחת אינטרסים". היא הרחיבה,ועצרה לקחת שאכטה מהסיגריה שאחזה בידה הימנית,וגם מנוחה בת כמה רגעים,עד הירייה הבאה. "גם לאהוב מישהו זה אינטרס,כי זו הדרך של בני האדם להרגיש טוב עם עצמם. כשאתה אוהב מישהו,אתה עושה את זה בכדי לקבל ממנו אהבה בחזרה,וזה כמובן אינטרס".
בום. לקחו לי כמה שניות לספוג את המכה. ואז השתרר לו שקט. מתוך הדממה שבקעה אחרי אותו משפט פילוסופי נחרץ שאמרה,נשמע צליל רועש מתוך שיר במזרחית,שהגיע מכיוון המכשיר הסלולארי שלה והחזיר אותי לחיים,כאילו התעוררתי מתוך עוד סיוט שחלמתי בלילה. בעודה משיבה לשיחה,אני מביט במפלס העשן שנשאב לאוויר מבין שתי שפתותייה הנשיות,ונעלם לו אי שם באופק. אחרי דקה או שתיים לערך,היא מתרוממת מהנדנדה,פולטת אנחה כבדה,וממלמלת- "בדיוק כמו שאמרתי,הכל זה אינטרסים",ובמשפט הזה בדיוק,היא חותמת את השיחה שלנו במן מעגליות שכזו ומתנדפת משדה הראייה שלי,כמו אותו עשן שזה הרגע נפלט מפיה ובהרף עין,נגוז ונעלם.
כל אותו היום, התהלכתי בבית במן עצבות בלתי מוסברת,וראיתי אל מול עיניי רק מילה אחת בולטת,באותיות גדולות וברורות. כל אותו היום שיננתי אותה והיא לא פרחה מראשי אפילו לא לשניה.
אתה זוכר,הכל זה אינטרסים. אינטרסים,אינטרסים,אינטרסים. המילה הזו לא הפסיקה להדהד בראשי,עד שכמעט וראיתי מטרות במקום אנשים לנגד עיניי. לפתע הכל היה נראה לי ברור ומובן בעולם המשונה הזה. ע"פ התיאוריה שלה,כל תעלומה בלתי ניתנת לפיצוח בשניות מקבל הסבר חד והגיוני. כל שאלה,תוך רגעים מספר מוצאת דרכה אל התשובה,כל חידה מובילה במהירות אל הפתרון. באותו היום ממש,העולם כולו הפך שקוף עבורי. אנשים עצמם הפכו שקופים,וכעת אין שום מסתורין בעולם הזה. הרגשתי כאילו כל טיפת תמימות שעוד נותרה בי לפני אותה שיחה גורלית,גם היא אזלה. כאילו הפאזל המורכב והלא פתור שלי סוף כל סוף הושלם,והכל בזכות נוסחא אחת פשוטה למדיי שעושה את העבודה ומסבירה את הכל. חשבתי שעליתי על התרמית הגדולה ביותר של היקום האינסופי הזה,שפיצחתי את הקוד הסודי עליו מושתת כל העולם ולפיו פועלים כל בני האדם.
תירגמתי לעצמי את המשפטים הקצרים הללו שהיא אמרה לי,למעין פילוסופיה אחת שלמה- מאחורי כל משימה עומדת מטרה,בין אם היא מתועדת ובין אם לאו,בין אם היא שוכנת בתת המודע ובין אם היא חולפת לנו בראש בין לבין ומדריכה אותנו כל רגע שעובר. אי שם קיימת לה מילה אחת,שמנחה אותך לאורך כל הדרך ומובילה אותך לפתרון הסופי של החידה הגדולה ביותר בעולם הזה. ובדיוק ברגע הזה,הכל היה ברור לי. כל סימני השאלה שהקיפו את מוחי במעגלים,לא היו שם. יכולתי להסביר מה עומד מאחורי כל מעשה שנעשה,מה נאמר בעומקה של כל שיחה שנעשית,מה עובר במוחו של כל אדם שפוסע לתומו ברחוב- וכל זה,בהתבסס על מילה אחת ויחידה.
מאז אותו היום,הכל בי השתנה. הגישה שלי לחיים השתנתה,האמונות שלי זזו ממקומם ופינו את הדרך לטובת מציאות חדשה שאומצה,שמחת החיים שלי,שתמיד קורנת מתוכי,גם היא נעלמה לה בהדרגתיות,ולאט לאט קיבלתי צורה חדשה. הפכתי להיות בן אדם ריאלי ושקול,סוג של רובוט שפועל על סמך פקודות והוראות שהוא מקבל מלמעלה. עם כל דבר שעשיתי,החל מהמעשה הפשוט ביותר,ידעתי מה אני הולך להרוויח. ואם לא הייתי משיג מאותה עסקה רווח נאה,הייתי עושה פרסה,ונעלם מהמקום. הייתי חושב לפני כל מעשה פעמיים או שלוש,רואה את המטרה ניצבת לנגד עיניי,ורק היא זו שעניינה אותי. אם לא היה בדבר מה תועלת או טובה אישית,הרי שהוא כלל וכלל לא נגע לי.
וכך חייתי,ממטרה אחת לאחרת,והכל בכדי לסמן V על האחת,ולהמשיך הלאה ליעד הבא. לא הרשיתי לעצמי לצחוק ולהשתעשע,זה היה נראה לי מיותר וחסר טעם. לפעמים אפילו נהגתי לחשוב,שזה לא יותר מבזבוז של זמן. אחרי השחרור מהצבא שלא איחר להגיע,הייתי עובד מצאת החמה עד צאת הנשמה,ועוד בסופו של יום מרגיש טוב עם עצמי. שטרות של כסף תמיד היו מחממים לי את הלב. הייתי מתקשר עם אנשים,אבל רק אלו שהיו מביאים לי תועלת,ולא ניהלתי קשר רומנטי עם אף אדם. למען האמת,מערכת יחסים לא הייתה קיימת בלקסיקון שלי. לא הרשיתי לעצמי להתאהב,כיוון שידעתי שאני עלול להפגע.
"הכל זה אינטרסים,שכחת? אין כזה דבר אהבה,בעולם הזה",הייתי אומר לעצמי בלב כל שנה ושנה באותו יום אהבה תולש עיניים. הייתי בולע את הרוק,מעמיד פנים שאין שום דבר רע בלהיות לבד וממשיך הלאה. וכך הייתי חי, משוכנע,שזו הדרך הכי טובה,שבדיוק כך צריך להעביר את החיים. יום אחר יום,שנה אחר שנה. הקדשתי את כל חיי למטרות נעלות ויעדים שאני כמהה להם,וכל כולם,חומריים. לעוד מכונית מפוארת,עוד חליפה יוקרתית שאנשים ילטשו בה את העיניים,עוד תואר שיכפיל לי את המשכורת,והרשימה עוד ארוכה. רגש לא היה חלק ממנה,אפילו לא הזעיר שבזעירים.
אחרי אותה תאונה נוראית ומצטער,שכבתי במיטה כואבת. חשתי כאבי תופת מכף רגל ועד ראש,אבל בעיקר הייתי כואב ומאשים עצמית. ראיתי את המוות צועד אליי בצעדי ענק,מתקרב אליי,לוחש לי באוזן כמה מילים קשות. הרגשתי שנאה עצמית כבדה,ולא הבנתי מהיכן היא מגיעה.
אמא נכנסה אל תוך החדר,והתקרבה אליי כשדמעות מכסות את פנייה.
לא זיהיתי אותה. כבר שנים שלא ראיתי את עצמי בוכה. לא את עצמי,ולא אף אדם אחר. היא רכנה לעברי,חיבקה אותי,עטפה אותי בחום ובאהבה,כזו שלא הרגשתי כבר שנים, ובדיוק אז,הכל נשאב החוצה בלא שליטה. "איך יכולת לחיות ככה כל השנים הללו?",שאלתי את עצמי. דמעות זלגו מתוך שתי העיניים היבשות שלי,שכנראה לא ידעו עצב אמיתי מהו יותר מידי זמן. לפתע הבנתי מה פספסתי כל אותה תקופה,גיליתי עד כמה חייתי בהכחשה עצמית,בהדחקה רגשית. לא ידעתי מה זה להרגיש,לא הבנתי כאב אמיתי מהו. כל המרדפים הללו אחרי כסף,אחרי עושר,תראי מה הם עוללו לך,חשבתי לעצמי במעמקי הלב. אפילו לאהוב לא הספקת,ומה עם להתחתן, להביא ילדים לעולם, להיות מאושר? היו לך תוכניות יותר חשובות מאלה,אבל החיים תפסו אותך ברגע שהיית הכי פחות מוכן. ועכשיו,כשסוף כל סוף הגעת למסקנות הנכונות,עשית את זה בזמן הלא נכון,וכבר מאוחר מידי כדי לתקן את כל העוול שנעשה.
ואז זה קרה, הרצתי את החיים שלי כמו סרט נע אחורה בזמן,עושה קלוז אפ על כל רגע ורגע מתוך 29 השנים הללו,מנסה למצוא את השורשים שלי,להגיע אל נק` ההתחלה,איפה שהכל בעצם התחיל. ואז,מבלי שהכנתי את עצמי נפשית לזה,מילה אחת ויחידה קפצה לי לראש,כמו מתוך אינסטינקט בסיסי. "אינטרס",אמרתי אותה בקול,ואז לפתע הכל חזר אליי. מילה אחת,חשפה איתה סיפור שלם. נזכרתי בנדנדה שבמגורי הבית הישן שלי,ומשם זה זרם לאותה שיחה עם האחת,ששינתה את כל חיי. "הכל זה אינטרסים",זכרתי את המשפט ההוא שאמרה בדיוק ובלא שום בעיה,והרגשתי לרגע כאילו עליתי על עוד פושע נתעב וכעת אני בדרכי להשימו מאחורי סורג ובריח וללמדו את הלקח,כך שכל חייו יצטער על מה שעשה. אבל לפני שהספקתי לחוש אשמה כלשהיא כלפי אותה בחורה,וכלפי אותו היום,משהו שם קרה,ועצר בעדי.
וזה בדיוק היה הרגע בו נעצמו שתי עיניי מעצמן,מבלי שיכולתי להתנגד להן.
ואז זה הכה בי,כמו רוח פראית מתוך סופה.
לפתע הרגשתי,כאילו הסרתי מעל ליבי עשרה טון של אבנים.
חשתי הקלה גדולה,ורווח לי,
לראשונה מאז שנים רבות,הגעתי למקום ללא אינטרסים.